אני לא פמיניסטית... אבל...

פרופסור קלייר רבין

תרגום: ורד איל-סלדינגר

בישראל יש למילה פמיניזם, כך נראה, הקשר שלילי. "פמיניסטיות" מתקשרות לשריפת חזיות (מה שמעולם לא קרה בעצם), ולחבורות נשים שעוזבות את משפחותיהן (גם זה מעולם לא קרה). נשים אוהבות להכריז שהן לא פמיניסטיות, כלומר, יצורים שעירים ומגודלים, אלא.. "אני אישה קרייריסטית נשית וחזקה, שגם אוהבת גברים, משפחה ואת האימהות". הן מכחישות שהם פמיניסטיות, אבל כן יוצאות נשכרות מהתנועה לשחרור האישה שקמה בתקופת נעורי. באותם ימים של שנות הששים הגיע השינוי די בפתאומיות, והיה מרגש בצורה בלתי רגילה. כשהלכתי לאוניברסיטה בהיותי בת 18, היו המעונות מוגבלים לבנות בלבד, והיינו חייבות לחזור לחדרים עד חצות (כמו סינדרלה). אם איחרנו בדקה אחת, היינו מקורקעות בערב הבא. בתוך שנה אחת השתנה הכול. בנים נכנסו לגור במעונות וגרו בחדרים משותפים עם בנות. הבנות הורשו לא לחזור כל הלילה מבלי לתת הסברים. המבנה המסורתי הקשוח של תפקידי המינים התמוטט כליל, כמו מגדל קלפים. היו סוגים שונים של תנועות פמיניסטיות. בארצות הברית נלחמו נשים נגד תקרת הזכוכית על זכותן להיות מנהלות ומנהיגות במקומות העבודה; באירופה נלחמו נשים על מעונות יום בתנאים טובים יותר, כדי שיוכלו לשלב עבודה ואימהות. בהמשך הבינו רבות בקרב התנועה האמריקנית, שהן דחקו הצידה את האישה הפמיניסטית שכן רוצה להישאר בבית עם ילדיה. באירופה הבינו שתקרת הזכוכית עדיין קיימת.

ומה קרה בישראל? בשנות ה-60 וה-70 היתה תנועת נשים פעילה, ומפלגת נשים בכנסת. אבל הנשים הישראליות חששו תמיד להיראות גבריות מדי. כאילו הדבר הגרוע ביותר שניתן היה לומר על אישה היה שהיא פמיניסטית. לכן אלה מאתנו שהאמינו בזכויות האישה ובשוויון בין המינים, היו צריכות לנסות להביע את דעתן מבלי להרגיז את מי שחשבו שפמיניזם הוא התקפה ישירה על ערכי המשפחה. מתי ומדוע הפך הפמיניזם למילה גסה בישראל?

המשפחה הישראלית היא סמל המדינה הישראלית המתחדשת, יסודות הציונות. מאז הגעתי לישראל בשנות ה-70 המוקדמות, לא פגשתי אישה אחת, שיכלה להביא ילדים לעולם אך בחרה שלא לעשות זאת, ודיברה על כך בגלוי. אצלנו נשים אמורות לגדל משפחה (ורצוי משפחה גדולה, עם שלושה ילדים לפחות). נשים רבות רוצות היום לעבוד ולפתח קריירה משמעותית. באופן כללי, אם תשאלו ישראלים צעירים על שוויון בין נשים וגברים, הם ידגישו קרוב לוודאי את החשיבות לכך שנשים יוכלו לבחור איך לחיות את חייהן. למעשה, אפשר לשמוע לפעמים צליל קנאה אצל גברים, שמרגישים שלהם אין זכות בחירה בין קריירה ובין הישארות בבית עם הילדים. גברים חייבים לפרנס, אבל נשים יכולות לבחור. לנשים יש תמיד התירוץ שהמשפחה זקוקה להן, מה שמפתה לפעמים לוותר על התחרות בשוק העבודה. כשהילדים עוזבים את הבית, הן מחליטות להתנדב, להתמסר לתפקיד הסבתא, או שהן עובדות מתחת לרמת היכולת שלהן.

הסצנה החברתית השתנתה במידה ניכרת בשנה שעברה, ולא רק בישראל. פייסבוק, ורשתות חברתיות אחרות, מעודדות מחאה משותפת של גברים ונשים. בארצות ערב המחאה קשורה במערכת הפוליטית. בישראל היא רק מתחילה, ונראה שהיא נעה בכיוונים שונים בעת ובעונה אחת. בזמן שמתפתחת מחאת הדיור המאורגנת, מתקיימות במקביל כמה וכמה שביתות אחרות, כולן מגלות את אי השוויון בחברה שלנו. ישראל, האידיאל הציוני הסוציאליסטי, היא אחד המקומות עם הפערים הגדולים ביותר בין עשירים ובין עניים , והפער הזה גדל מדי שנה.

איפה הנשים עומדות בכל זה? אני טוענת שההתקוממות הכללית מאיימת על הישגיהן הצנועים של הנשים בישראל לקראת שוויון. תהליך זה התרחש בכל המהפכות הגדולות - במהפכה הצרפתית, במהפכה האמריקנית ובמהפכה החברתית של שנות ה-60 – לנשים נאמר  שעליהן לחכות ולא לראות באג'נדה שלהן את העיקר. כלומר, נשים, שבמצב נורמאלי היו בוודאי נעשות מעורבות במאמצים כלשהם לקראת שוויון בין נשים וגברים, נדחקו הצידה כשהתרחשה מהפכה חברתית גדולה, והוכרחו לחכות. נשים אלופות בלחכות.

בארצות הברית היתה התנועה לשחרור השחורים לנושא שהפך חשוב יותר מאי יכולתן של נשים להגיע למשכורות שוות. בישראל, קבוצות נשים קטנות, שניסו לפעול למען שוויון בין המינים במשרות ממשלתיות או במקצועות כמו רפואה, נדחקות הצידה ונדרשות לדחות את מטרותיהן. אם, לדוגמה, הרופאים נאבקים על משכורת סבירה, קואליציית נשים למען רופאות, תיחשב כמערערת את המאבק הכללי.

אילו קרה הדבר פעם או פעמיים בלבד, יכולנו להאמין לכך. אבל העובדה היא שההיסטוריה מראה שנשים נדרשו לשתוק ולחכות במשך מאות שנים, בזמן שעבודת המהפכה האמיתית התרחשה. התדמית השלילית שהודבקה לנשים פמיניסטיות היא אחת מדרכיה של החברה לגרום לנשים עצמן לצאת מתוך התנועות. ישנם מעט מאוד מודלים לחיקוי בתחום של שחרור האישה מהדיכוי הכרוך בתפקידים המגדריים. לאישה הנלחמת למען שוויון זכויות כדאי מאוד לדאוג לכך שיהיו לה בבית בעל וגדוד ילדים. אחרת יכולתה לייצג נשים תיפגע. אבל אם יש לה ההוכחה ההכרחית הזאת לנשיותה, יכולתה לפעול והתקדמותה מוגבלים למעשה.

לילדים לאמהות עובדות יש תפקיד למלא בכל זה. אם אישה עובדת מתקשה להגיע לכל המסיבות בגן ובבית הספר, היא תיאלץ להישען על תמיכה ממשפחתה כדי לאפשר לעצמה להשקיע בעבודה. גברים, שאינם מרגישים בנוח כשנשותיהם מרוויחות יותר מהם, או מתקדמות בסולם ההצלחה מהר מהם, ממהרים למתוח ביקורת על נשים שאינן נמצאות בבית מספיק. הילדים קולטים זאת וגורמים לאמם ייסורי מצפון, בגיבויים אביהם ושל מערכת חינוך שעדיין מצפה מנשים לעמוד ולחכות לילדיהן מחוץ לשער הגן ב- 12:30. מי יכול לנהל קריירה מלאה ולהיות בגן ב-12:30?

נשים רבות נדהמות למצוא את עצמן נכנסות בחזרה לתפקידי האישה המסורתיים מייד לאחר שהקימו משפחה. ישנה גם התרמית המובילה נשים לחשוב שהן בחרו להישאר בבית. מהי התרמית? אין כמעט שום אלטרנטיבה לאישה חוץ מלוותר על שנים של התקדמות מקצועית למען הילדים. בעיני החברה אין זו בעיה חברתית, אלא משפחתית. כל אישה מצופה למצוא לבדה את הפתרון שלה, ללא עזרת המדינה.

הדבר המצער הוא העובדה שכשקמה תנועה כלשהי לרפורמה חברתית, כפי שאנו חווים היום, הנושא המרכזי של שוויון בין המינים נדחק הצידה אפילו יותר. למרות ששוויון בין המינים רחוק מלהיות עובדה מוגמרת (נשים מרוויחות פחות באותה עבודה, כאן וכמעט בכל מדינה אחרת בעולם, להוציא את המדינות הסקנדינביות, הסוציאליסטיות באמת), האג'נדה הזאת נדחקת הצידה בתקופות של שינוי חברתי. רואים בה הפרעה לאיחוד בין אנשים הצריכים ליצור את השינוי יחד. התלכדות משפחתית וקהילתית מוחקת את בעיות אי השוויון בין המינים.

אני צופה בטלוויזיה בסיקור אנשי האוהלים בשדרות רוטשילד, ורואה לפני מבנים משפחתיים אופייניים. נשים מבשלות ומכבסות, מטפלות בניקיון האוהלים ושולחות את הילדים למחנות קיץ. אסתכן ואומר שהמשפחה נעשית מסורתית עוד יותר בעיצומה של תנועה חברתית. מה יקרה אם נשים מערי האוהלים האלה יפרידו את עצמן ויקימו ערי אוהלים משלהן? האם השינוי החברתי באמת יסבול? האם ייתכן שיקרה ההיפך מזה? האם ייתכן שאישה הבוחרת להילחם למען שוויון לבנות מינה באותו זמן שהיא נלחמת למען דיור בר השגה ומחירים הוגנים, תזכה למעשה להקשבה רבה יותר? בתסריט הדמיוני שלי, העובדה שנשים יתאחדו בלבה של מהפכה חברתית, תהיה בעצמה כה מהפכנית, עד ששתי הבעיות – בעיית אי השוויון בין המינים ובעיית העוני יזכו לתשומת לב. זאת מפני שנושאים אלה הינם אותם נושאים באופן בסיסי. בכולם קיימת מחאה נגד דיכוי (בגלל גזע, מין, גיל, מוצא, וכו'), ויש להם במשותף השקפה מקיפה על חברה צודקת. נראה לי שלעולם לא נגיע לשוויון אמיתי בחברה, אם לא נתייחס לנושא אי השוויון המגדרי לצד צורות אי שוויון אחרות.

צרו קשר עכשיו לקביעת פגישת ייעוץ! 03-5496003