תמות נפשי עם פלישתים
תרגום: ורד איל-סלדינגר
הביטוי הידוע בא מפיו של שמשון הגיבור, שאמר, "תמות נפשי עם פלשתים. ויט בכוח, ויפול הבית על הסרנים ועל כל העם אשר בו". הדחף ההתאבדותי הזה הוא אנושי מאוד, ולובש צורות רבות. השאהידים הערבים המוכנים להתאבד, או לוחמי הקמיקזה ביפן, כולם מביעים את הדחף האנושי הזה, למות כשהקרב נראה אבוד, או כשהמוות מקדם את האידיאלים של אותו אדם. בני אדם הורגים את עצמם גם מתוך יאוש – מחלה סופנית ואהבה אבודה הם מהגורמים הנפוצים.
תאמינו או לא, האדם אינו המין היחיד המסוגל להתאבד. "התאבדות" נצפתה בסלמונלה, בנסיונה להתגבר על בקטריות יריבות על ידי הכוונת המערכת החיסונית שלה נגדן. הגנה התאבדותית של נמלים פועלות נצפתה בנמלים הברזילאיות "פורליוס פוסילוס", כשקבוצת נמלים קטנה עוזבת את הקן הבטוח לאחר שהן אוטמות את הכניסה מבחוץ כל ערב. כשחיפושית משה רבנו מאיימת על צמח האפונה, הוא עשוי לפוצץ את עצמו, להתפזר לכל עבר כדי להגן על בני מינו, ולפעמים אפילו להרוג את החיפושית. במינים מסוימים של טרמיטים ישנם חיילים המתפוצצים ומכסים את אויביהם בחומר צמיג ודביק. ישנם דיווחים רבים על התאבדויות של חיות מחמד. למשל, היתה לי כלבה במשך כמה שנים, לפני שנולדו ילדיי. כשנולדה בתי הבכורה, זרקה הכלבה את עצמה אל מתחת לגלגלי משאית. מובן שאיני יכולה להוכיח שהיתה זו התאבדות, אבל אחרים דיווחו על מקרים דומים.
הדחף להביא הרס על עצמך, כמו שמשון, קורה בסיטואציה נפוצה נוספת. כשבעל או אישה מגלים שלבן או בת זוגם היה רומן, הדחף להתקשר ולאיים על המאהב/ת נפוץ מאוד. רינה, לדוגמה, גילתה שבעלה עומר ניהל רומן עם אחת מעמיתותיו בעבודה. במשבר שלאחר הגילוי שמעה רינה מבעלה שהרומן נמשך כבר שנים רבות. היא לא ידעה את נפשה מרוב כעס וזעם ורצון בנקמה. לאחר כמה שבועות של שיחות עם בעלה, תחושותיה רק הוחמרו. ככל שדיברה אתו יותר, כך דלתה ממנו יותר מידע – כמה זמן נמשך הרומן, והבינה איזו טיפשה היתה. המכה הסופית באה עם תחושת ההשפלה שלה לאחר שגילתה שחברים רבים ידעו על כך אך לא סיפרו לה. היא הרגישה חשופה ושעשו ממנה צחוק. כל זה גורם לתחושות בושה חזקות, ולצורך לתקן את עוול הבלתי צודק והמזעזע הזה. הדרך היחידה שבה יכלה להקל מעליה את התחושות הקשות והנוראות האלה, היתה להתקשר לבעלה של המאהבת של בעלה. היא סיפרה לו את כל מה שידעה, וביקשה ממנו לגרום לאשתו להפסיק.
בעלה היה מבוהל מכמה סיבות. ראשית, הוא פחד שהחדשות יתגלו במקום עבודתו, והוא יפוטר. הוא פחד שבעלה של אהובתו ירצה לנקום בו. הוא קם בוקר אחד וגילה שארבעת גלגליה של מכוניתו נחתכו. הוא היה בטוח שהבעל הקנאי עשה זאת, אבל לא היתה לו דרך להוכיח זאת. הוא הרגיש שהמצב יוצא משליטה לחלוטין, ותחושת חוסר השליטה הזאת היתה מפחידה; איפה זה ייפסק? האם כל הילדים של שתי המשפחות יגלו את הסוד? ברגע שדחף הנקמה מתחיל לנוע קדימה לקראת דחף התאבדותי להרוס את האחרים, כבר לא ברור איפה הגבולות. נדמה שאף אחד כבר לא בטוח.
נראה שאדם מרגיש דחף להפיל מישהו אחר יחד עם עצמו, כשרמת הזעם מגיעה למימדים שאינו יכול להכילם עוד. זה אינו דחף רציונאלי, כי אינו פותר שום בעיה, ובדרך כלל יוצר בעיות חדשות. זוהי צורת הענשה שמאפשרת לאדם גם לפגוע וגם להחזיר לעצמו איזשהי תחושת ביטחון עצמי ושליטה. במקרה של רינה ובעלה, רינה הוציאה מבעלה מידע בהדרגה. בתחילה אמר בעלה שלא היה מין ברומן ושהיתה זו ידידות בלבד. במשך החודש הבא, לאט לאט התגלה עוד ועוד מידע. היא הרגישה כאילו היא עוקרת שיניים. יום אחד הוא הכחיש, ולמחרת התכחש לכך וסיפר עוד. לאט לאט, ובעזרת לחץ רב, התגלה הסיפור האמיתי. זה היה הרבה יותר גרוע משחשבה. הוא היה מאוהב לחלוטין בחברתו לעבודה, ורצה להתחתן אתה, אם תעזוב את בעלה. היא גילתה שהרומן נמשך זמן רב, וכמה קירבה ומיניות איבדה במשך השנים. לא רק שזה השפיל אותה, אלא גם הותיר אותה אבלה על השנים שאבדו לה. היא הרגישה שבעלה ואהובתו גנבו את נעוריה, ולעולם לא תקבל בחזרה את השנים האבודות.
התנהגותם של אנשים שאינם יכולים להכיל את זעמם עלולה להגיע לממדים נוראים, ביחוד אצל גברים. זהו סיפור מארצות הברית, על רמת זעם שהגיע אליה גבר שחש נבגד לחלוטין:
מה אנו יכולים להבין מהסיפור הזה, שהתרחש בחג המולד 2008?
ההרג התחיל כשילדה בת שמונה שהיתה במסיבת חג המולד נענתה לדפיקה בדלת. גבר לבוש כסנטה קלאוס שנשא מה שנראה כמתנה, שלף אקדח וירה בפניה. לאחר מכן החל לירות במשתתפי המסיבה בעודם מנסים להימלט. כשהכול נגמר היו לפחות תשעה הרוגים, והבית הוצת. היורה הרג את עצמו כמה שעות לאחר מכן, כנקמה בגרושתו, שהטבח נעשה בבית הוריה. גרושתו והוריה היו כנראה בין ההרוגים. לרוצח, בן 45, לא היה עבר פלילי ולא היסטוריה של אלימות, אבל הוא כעס לאחר סיום משפט הגירושים שלו שבוע לפני כן. מסמכי בית המשפט מראים שהגירושים הושלמו, ואשתו קיבלה 10,000 דולר, כלב ואת טבעת הנישואים שלהם, והוא קיבל את הבית. עורך דינו אמר שמרשו עדיין ניסה לשלם את 10,000 הדולרים ביום שקדם לרציחות. הוא גם פיגר בתשלום המזונות לגרושתו לאחר שפוטר ביולי.
מפתה לסווג זאת כסטיה, אבל הסטטיסטיקה מדאיגה, ועלינו להתמודד אתה בכנות מבלי למצמץ. לדוגמה, מחקר חדש גילה שלגברים גרושים ופרודים יש סיכוי גבוה פי שניים להתאבד לעומת גברים נשואים. לעומת זאת, לא נראה שגירושים מובילים נשים רבות יותר להתאבדות. ויותר מזה, רוב המחקרים על מעשי רצח של נשים מראים חד משמעית שהנשים ניסו לעזוב את בעליהן, שהבעלים התעללו בהן לפני כן, ושהבעלים סבלו גם מקנאה פתולוגית ורכושנות כלפי נשותיהם. נשים הורגות את בעליהן כהגנה עצמית בדרך כלל. גברים הורגים את נשותיהם כמעט תמיד מפני שהן ניסו לעזוב אותם.
הספרות בנושא טבעה את המשפט "רצח כתחליף לגירושים" – גברים המתמודדים עם נשים הרוצות לעזוב אותם ומעדיפים להרוג ולא להתגרש. הגבר חושב: אשתי זורקת אותי מהבית. אצטרך להילחם כדי לראות את ילדיי בסופי שבוע. הם יכירו "אבא" חדש, אבל אני אצטרך לממן את כל העסק ולחיות בעוני. אם היא פשוט תצא מהתמונה, הכול ישתפר. ישנם גברים הבוחרים במה שנראה להם כפתרון הקל. לא רק שה"בעיה" (האישה) תיעלם, אלא שהרבה בעיות כלכליות ייפתרו – הוא יקבל את הביטוח שלה, וגם המשכנתא תשולם. יחד עם רצח בת זוג, חלה עליה במספר התאבדויות הגברים ומעשי הרצח/התאבדות שנעשים בידי גברים. ההבדל הגדול בין פושעים שביצעו רצח ובין רצח/התאבדות (או התאבדות), הוא שמבצעי ההתאבדות, ברוב המכריע של המקרים, סובלים ממחלת נפש, בדרך כלל דיכאון. כעסם ותסכולם מופנים פנימה, שם הם שוחקים את בריאותם הנפשית, ובסופו של דבר הם מבצעים פעולות שלעולם לא היו מבצעים אילו היו בריאים בנפשם. לגברים פרודים סיכוי גבוה פי תשע להתאבד מאשר נשים פרודות. אבל רוב המבצעים רצח, או הורגים את נשותיהם, נמנעים מדיכאון על ידי הכוונת כעסם החוצה כלפי האדם שהם מאמינים שהוא או היא הסיבה לכל בעיותיהם: בן או בת זוגם. לפעמים גברים (ולמרבה הצער, אלה כמעט תמיד גברים) מחליטים להרוג את נשותיהם, כי הם רואים בכך דרך קלה לסיים נישואים אומללים ובלתי מספקים, וגם לשמר שליטה מלאה בבתיהם ובחשבונות הבנק שלהם, או להתחתן עם פילגשיהם מבלי לאבד את המשמורת על ילדיהם. גברים אלה אינם פושעים קשוחים; ההיפך הוא הנכון; אלה אנשי עסקים חביבים בגיל המעבר, מן הפרברים, עם משפחות רגילות ומרקעים רגילים. חבריהם ושכניהם מתקשים להאמין שהבחור הנחמד והשפוי הזה יכול היה לבחור באפשרות של כלא במקום גירושים קשים ובעיות משמורת. אבל עלינו לקבל את העובדה שזה בדיוק מה שגברים מסוימים בוחרים לעשות.
רצח והתאבדות נדירים מאוד בקרב נשים. נשים בדרך כלל אינן מחפשות נקמה על ידי אלימות, כי הן כל כך מחוברות לאחרים (כמו ילדיהן, הוריהן), ואינן רוצות לפגוע באנשים האהובים עליהן ולהכניס אותם ל"שטח האש". אבל אין פירושו של דבר שאין דחף רצחני כזה גם אצל נשים. נשים פשוט אינן פועלות על פי הדחף הזה באותה צורה שגברים עושים זאת – לעיתים נדירות הן באמת הורגות או מתאבדות. הן אינן עושות שיחות טלפון שיפילו את כולם. הן מודעות יותר לרשתות הקשרים ההדדיים שבין אנשים, וכשהן רוצות לפגוע במישהו הן פוגעות בו על ידי תקיפת הרשתות האלה. לפני כמעט 500 שנה כתב קונגריב: "אין בשאול זעם כזה של אישה דחויה". כך אישה שבן זוגה רימה אותה לא תהרוג אולי איש, אבל תהיה נקמנית ומרושעת בהתקפותיה. היא עלולה לגרום לכל מיני פצעים שאינם גופניים. היא תתנפל על הצוואר ברמה הרגשית. האישה שעבדתי אתה הגיעה לטיפול לאחר שהלכה למעבידו של בעלה וסיפרה לו על הרומן שלו עם אחת מעמיתותיו. העמיתה אכן פוטרה, אבל כך גם הבעל, מה שהותיר את האישה עצמה ללא הכנסה.
הפתרון הוא לא להכניס את בני זוגנו למצב שבו אם יגלו את האמת יהיו להם דחפים רצחניים. אם אתם עושים משהו שעלול להזיק באופן חמור למערכת היחסים בבית, ובן או בת זוגכם מגלה זאת, כדאי לכם להודות באמת במלואה במהירות. העצה שאנשים מקבלים בדרך כלל היא הפוכה. גבר אחד אמר לי שאם אשתו תתפוס אותו במיטה עם אישה אחרת, הוא יכחיש. מניסיוני, הנזק האמיתי למערכת היחסים ולאדם האחר הוא כשבן או בת הזוג מכחיש/ה בעקשנות, ומגלה את האמת בהדרגה, לאחר שבן או בת הזוג האחר/ת לוחצ/ת יותר ויותר. איננו יודעים עד כמה הדחף להפיל את הבית על עצמך ועל המאהב/ת של בן או בת זוגך נובע מתהליך ההשפלה שבגילוי האיטי וההדרגתי של גודל התרמית שנחשפת אליה. אני מאמינה שהתהליך האיטי דומה להורדת פלסטר באיטיות במקום משיכתו בתנועה אחת מהירה. אני מאמינה שהגילויים האיטיים והמכאיבים גרועים הרבה יותר מישיבה עם בן או בת הזוג (ואולי בנוכחות מטפל/ת), וגילוי כן ושלם. בן או בת הזוג יזעמו עדיין, אבל יהיו פחות מושפלים ומבוישים, וכך החוויה נעשית קלה יותר לעיכול ומעלה את הסיכויים להצלת הנישואים בסופו של דבר.
