סינדרום הגבר הרגזן

תרגום: ורד איל-סלדינגר

על פי הסטריאוטיפ, נשים נתפסות כבעלות יציבות נפשית פחותה משל גברים. אין ספק שנשים רבות חוות אי יציבות נפשית בתקופת המחזור, לאחר לידה, בגיל המעבר ובתקופות של בעיות הורמונליות. מחקרים מראים שלפני המחזור קורות לנשים יותר תאונות מאשר בכל זמן אחר בחודש. ישנן נשים הסובלות מתסמינים טרום-וסתיים קיצוניים ביותר, ובתקופה זו בני המשפחה שומרים מרחק. אבל מנסיוני עם גברים, למרות שאולי אינם סובלים מתנודות במצב הרוח כמו נשים, רבים סובלים מרמות נמוכות של לחץ נפשי כרוני. התוצאה היא עצבנות שתוצאותיה הן ביקורתיות וריחוק כלפי בני משפחה. כיוון שגברים רבים סובלים מכך, והדבר אינו משתנה במשך החודש, המשפחה מתרגלת איכשהו לבן המשפחה המבוגר הנוח לכעוס. הם מפתחים כל מיני אסטרטגיות כדי להתמודד עם הבעיה, שלא הוגדרה כבעיה. האסטרטגיות האלה עצמן נעשות מרכז חיי הנישואים במקום רגזנותו של הגבר, שהיא מקורן.

לדוגמא, איילת ותומר הם זוג בשנות הארבעים המוקדמות לחייהם. יש להם שלוש בנות, בגיל שנתיים עד שנות העשרה המוקדמות. הם מתמודדים עם מגוון המשברים הרגילים עם ילדים – היום הראשון בחטיבת הביניים, הכניסה לגנון, הדיווח מבית הספר שהבת האמצעית לקחה ממתקים מילדה אחרת. השנים שהזוג הזה מקדיש לגידול הילדים ולביסוס הקריירה של שניהם, גורמות להם לחץ נפשי רב. המחקרים מוכיחים בבירור שהסיפוק בחיי הנישואים יורד בשנים של גידול הילדים, ועולה שוב כשהילדים (שיהיו בריאים) עוזבים את הבית. החלק שלא מצאתי בספרות המחקר, אבל כן נתקלתי בו בעבודה הקלינית שלי, הוא שפעמים רבות שורש הבעיה הוא נטייתו של הבעל לביקורתיות ולכעס.

תומר הוא מנהל בהיי-טק, והמשרה שלו דורשת אחריות עצומה. אבל כך גם איילת, שעובדת כמהנדסת בחברה שבה רוב עמיתיה הם גברים. לשני בני הזוג יש סיבות להיות לחוצים. הניסיון לשמור על חיי משפחה טובים וגם על קריירה מוצלחת דורש התמסרות כמעט טוטאלית. כמו זוגות רבים בגילם ובמעמדם, הם לא יצאו לחופשה כבר שנים. הכסף הדרוש לחופשה ולעזרה הנדרשת לטיפול בילדים פשוט גורם לנסיעה להיראות כמו עוד עבודה. פעם בכמה זמן הם יוצאים לסופשבוע לבדם, אבל אז שניהם מבלים חלק ניכר מן הזמן בשינה.

האווירה בבית מתוחה. כשהם באים לטיפול הם מכריזים שאיילת היא הבעיה. היא מאבדת שליטה ומתחילה לצרוח כשהיא נכנסת ללחץ רב מדי. למשל, הם מנסים לשמור על הדירה נקיה ומסודרת במידה סבירה, אבל לבתם בת השנתיים יש תכניות אחרות. הפעילות החביבה עליה היא ציור על הקירות. כל הנסיונות לגרום לה להבין את פלאי הציור על נייר עלו בתוהו. לאחר יום קשה, או אם בדיוק סיימה לנקות את הדירה, אין לאילת מצב רוח להתפעל מביטויי הגאונות של בתה על הקירות. היא עלולה לצעוק, לחטוף את הצבעים ולקחת הילדה לחדרה לפסק זמן (הבת שלה אוהבת לצייר גם על קירות החדר שלה, כך שאפשר להבין שהטקטיקה הזאת לא עובדת כל כך טוב).

כשתומר בא הביתה, מוקד הדיונים שלהם הוא סביב נטייתה של איילת "לאבד את הראש". כשהם באים לטיפול, שניהם אומרים שהיא צריכה ללמוד להתמודד טוב יותר עם מצבי לחץ. שניהם מסכימים שהיא הבעיה. ובכל זאת, מה שאני רואה הוא מה שהתחלתי לכנות "תסמונת הגבר הרגזן". גברים יכולים לשאת לחץ נפשי רב למדי מבלי להתלונן. הם רואים את ריבוי התפקידים שלהם כחייהם הנורמליים, ואת הלחץ הגבוה כאתגר. אבל פעמים רבות הם לא מבחינים שהלחץ הנפשי יוצר רמה נמוכה של רגזנות ואומללות כרוניות. גברים נוטים להמשיך למרות הלחץ הנפשי, כמו חייל בחזית. אבל בלי לקרוא לבעיה בשמה, קשה מאוד לחיות עם הגברים האלה. הסימפטום העיקרי בתסמונת הזאת הוא ביקורתיות כלפי נשותיהם ומשפחותיהם. נראה שיש להם סטנדרטים גבוהים מדי וסבלנות מועטה מדי. איילת "מאבדת את הראש" פעם או פעמיים בחודש, אבל בעלה תומר נמצא על הקצה לעיתים קרובות. מספיקה תנועה לא נכונה, או קצת יותר בלגן מהרגיל, והוא נעשה ביקורתי ומלא כעס. כמו גברים רבים, הוא אינו צועק או מתנהג באגרסיביות, כך שהתסמונת הזאת פועלת ברקע. לא, הגברים האלה אינם מתפוצצים, אבל הם תמיד ממורמרים בגלל משהו. הרשימה ארוכה כל כך, עד שאיילת לא רוצה אפילו להיכנס לזה. הוא לא אוהב: את הבלגן בסלון, את העובדה שהילדים אוכלים ג'אנק פוד לעיתים קרובות כי אין זמן להכין ארוחה אמיתית, את העובדה שהם מקיימים יחסי מין פעם בחודש, את ביקורי המשפחה של איילת, וכו' וכו'.

הסימפטום שמביא את בני הזוג לטיפול נתפס כסימפטום של איילת. העבודה עם תומר קשה מאוד, כי כמו גברים רבים הוא רואה את ה"טיפול השקט" ואת דרך הדיבור הרציונאלית שלו כמתקדמים יותר מהתקפי הצעקות שלה. למעשה, שני בני הזוג סבורים שהוא בן הזוג הבריא והמתקדם יותר. הביקורתיות והפרפקציוניזם המנחים אותו נתפסים כדאגה למשפחה. החברה מריעה להישגי האדם, בייחוד בתחום ההצלחה הכלכלית, ולא ממש מעונינת בהשפעתה של תחרות כה רבה על האדם. במקום זאת, הציפיה של החברה היא שהאישה תצליח ליצור קן חם ואוהב שאליו הגבר הלחוץ הזה יוכל לבוא הביתה. אבל מי תומך בנשים האלה, שבעצמן לחוצות מאוד?

הסימן לתסמונת הגבר הרגזן הוא מספרם הגדול של הדברים שהוא ביקורתי לגביהם. במהלך העבודה המשותפת בטיפול, הנושאים הרבים המאמללים אותו מתחילים להתגלות. הוא רוצה הרבה דברים שאינו מקבל אבל מרגיש שהם מגיעים לו, כמו סקס לוהט ופראי, או ארוחות גדולות ומפנקות. הוא מרגיש שיש לו זכות בסיסית לדברים האלה, בהתחשב בכך שלא זו בלבד שהוא מביא כסף הביתה, אלא הוא גם מוכן כל כך להביע את רגשותיו בפתיחות. רבים סבורים שתלונות הן תקשורת טובה ופתוחה. אבל הן לא. תלונות רק גורמות לבן הזוג השני להיסגר, ולמעשה גורמות למתלונן לכעוס יותר. הן אינן גורמות להקלה ואינן יוצרות היענות. הן גורמות ליותר לחץ שצריך להתמודד אתו, ובעקבות כך לעוד ביקורתיות.

אחת הבעיות בהגעה לבסיסה של הרגזנות הגברית היא נטייתם של גברים להאשים את נשותיהם בבעיות, ונטייתן של הנשים לקחת על עצמן את האשמה. כלומר, הן הבעל והן האישה מסכימים שהבעיה היא בה. רגזנותו של הגבר מתחילה בדרך כלל לאט מאוד, ומצטברת בהדרגה במשך השנים. גברים בטוחים שהם צודקים, ואם יש בעיות, הם יודעים שזו לא אשמתם. נשים בטוחות שאם יש בעיות, זה בגלל רגשיות היתר שלהן ואי יכולתן להיות רציונאליות עם בני זוגן. זהו מצב מורכב מאוד, מפני שהגבר ימנה את כל הדברים שהיא עושה לא בסדר בצורה שתיצור רושם שהוא אובייקטיבי. איך גברים עושים את זה?

גברים נאלצים להתמודד עם הטירוף שבצבא ובמקום העבודה יותר מנשים. לנשים יש קשרים זו עם זו. הן מרגיעות זו את זו ומנחמות זו את זו. שיחה טובה וארוכה עם חברה, פגישת טיפול אישית או שיחה עם אימן, יכולות לעשות המון כדי לשמור על שפיותה של האישה. לגברים אין אפשרויות פורקן כאלה. הם חשופים ליותר לחץ נפשי מהאישה הממוצעת, וכמו כן אסור להם להיפתח לרגשותיהם האמיתיים. הערוץ היחיד המותר לגבר הוא הכעס. הגבר הכועס נתפס כמפחיד בעיני האישה וכן כיותר לגיטימי ממנה. אם יש בו כעס הוא כנראה צודק. נשים פוחדות מכעס גברי. וגברים למדו להשתמש בזה במשך השנים כדי לשלוט בנשים. הם משתמשים באופן לא מודע באיום בכעס כדי למנוע מהנשים כל אפשרות להבחין בתסמונת הרגזנות הגברית.

העובדה שבני הזוג באו לטיפול היא דבר טוב, אבל העובדה ששניהם תלו את האשמה בה אינה עוזרת. גברים משתמשים במגוון התנהגויות מניפולטיביות כדי לאותת שאם ירגיזו אותם יותר מדי, הם יעזבו. שמתי לב, למשל, שגברים רבים מאיימים לעזוב את הטיפול עוד כשהם עומדים בפתח, לפני שהם נכנסים לקליניקה. הם אומרים משהו כמו, "אני לא חושב שאנחנו צריכים את זה. אנחנו יכולים לסדר את העניינים בעצמנו. לא יותר כדאי להשתמש בכסף לטיול משותף?" האיתות לאישה הוא, "תיזהרי.. אני רק חצי בפנים." נשים קוראות את האיתותים האלה ונוטות להתעלם מהם, כאילו אינם משפיעים עליהן. אבל אם נדבר על מחויבותו של הבעל לטיפול, נגלה אותו סוג התנהגות הקיים בנישואים. אותו גבר הדואג שאשתו תחשוש שהוא יעזוב את הטיפול (הטיפול חשוב בעיניה, אבל לא בעיניו), הוא זה שיבטל טיול עם אשתו מסיבות הקשורות בעבודתו. לעולם לא יאמר בפתיחות, "אני מבטל את הטיול כי את לא רוצה סקס כבר חודשים". התנהגויות מניפולטיביות כאלה מסתירות כעס רב מאוד, אבל הן מצליחות. האישה מוחזקת בשליטה על ידיהן, או שהן גורמות לה להיות אומללה. ככל שהיא אומללה יותר, כך קשה יותר לחיות אתה, וכך הוא נראה "צודק" יותר.

אני חוששת שמטפלים עלולים לקבל את הצורה שבה בני הזוג מציגים את הבעיה כאילו היא האמת. פעמים רבות המטפלות הן נשים. גם הן מתמודדות בבית עם תסמונת הגבר הרגזן. נשים לומדות להוריד תריסים על כמות המניפולציה שהן נחשפות אליה. הן לא רוצות לראות את עצמן כמי שנשלטות באופן בסיסי על ידי בני זוגן. ייתכן שהמטפלת עצמה מתמודדת עם פחד מביקורתיותו וכעסו של בעלה. נוצרת קואליציה בין המטפלת ובין הגבר בזוג, במטרה לגרום לאישה להירגע. קשה מאוד לנשים מטפלות להתעמת עם כעס גברי כשהן עצמן מתמודדות עם כעס כזה בבית. הנטיה להאשים את האישה תועדה בהרחבה בספרות הטיפולית. מחקר אחד, למשל, בדק סיפורי מקרים שיצאו לאור בעיתונים מקצועיים. החוקרים מצאו שתיאור האישה היה ארוך לפחות פי שניים מתיאור הגבר. כלומר, הכותבים, שהם עצמם מטפלים, מצוידים ביכולת טובה יותר לנתח נשים מאשר לנתח גברים. יש להם פחות לומר על גברים, מפני שגברים מחזיקים את המטפלים קצר. לאחר שקראתי את המחקר הזה, חזרתי להערות שלי משנים רבות של טיפול שעשיתי בעצמי. גיליתי שגם לי היה הרבה יותר לומר על האישה מאשר על הבעל. בתמציתיות, "האשמתי" אותה על ידי כך שאבחנתי אותה ונכנסתי יותר לעומק לגבי הבעיות שלה.

על אף שאין פתרונות פשוטים לתסמונת הרגזנות הגברית, אלו כמה הצעות מעשיות: ראשית, נסו להבין האם לבן הזוג הגבר ישנן נטיות פרפקציוניסטיות והאם הוא ביקורתי כרוני. על בני הזוג להיות כנים, וביחוד הגבר, שבטוח שהוא צודק. שנית, נסו לדבר על השפעותיה של התסמונת הזאת על שני בני הזוג. באופן בסיסי, שני בני הזוג סובלים. רגזנות אינה נוחה לאף אחד מהם, ויש לדבר עליה בפתיחות. שלישית, דברו על טיפול כעל מאמץ משותף, לא כטובה שהגבר עושה לבת זוגו. מערכת היחסים אינה באחריותה בלבד, שניהם אחראים. אם מערכת היחסים סובלת, שני בני הזוג סובלים. לבסוף, עלי להזכיר שביכולתנו לנסות להפסיק את התסמונת הזאת בדור הגברים הבא. הסתכלו איך מגדלים בנים בהשוואה לבנות. האם אנו דוחפים את הבנים יותר? האם מוותרים להם על עבודות הבית מפני שהם עסוקים מדי? האם מותר להם לדבר על כאביהם ואפילו לבכות? גברים מאצ'ואיים נעשים בעלים רגזנים, ועל ההורים מוטלת אחריות מסוימת ליצור דור חדש של גברים הלוקחים על עצמם אחריות למערכות היחסים שלהם ולהתנהגותם בתוכן.