תרגום: ורד איל-סלדינגר
מחקרים הראו שב- 30- 50 אחוזים מהזוגות הסובלים מבעיות בזוגיות, אחד מבני הזוג סובל מדיכאון. במקרים של נישואים מאוד לא מאושרים, שני בני הזוג חווים דיכאון. זוהי דינאמיקה משמעותית מאוד במערכות יחסים, וחשוב להבין אותה ולפתור אותה. האם הבעיות בנישואים גורמות לדיכאון, או שמא הדיכאון של אחד מבני הזוג גורם לבעיות בנישואים? ישנם מטפלים שמאמינים שמקורם של הדיכאון, החרדה, או כל בעיה נפשית אחרת שאדם סובל ממנה, הוא בחוויות הילדות. גישה זו אומרת: הבעיה אינה בבן הזוג (יש לו/לה בעיות משלו/ה להתמודד אתן) – אלא בך עצמך ובחוסר היכולת שלך להתמודד עם דברים שהתרחשו בילדותך ועולים עכשיו אל פני השטח ופוגעים בנישואיך.
אבל הקשר בין דיכאון ובין מערכות היחסים אינו חד וברור כל-כך. לכולם היו בעיות כלשהן בילדות. ישנם אנשים שחוו התקפי דיכאון לפני שנישאו, והבדידות בתוך הנישואים גורמת לנטייה הסמויה הזאת להחריף. אדם עם נטייה לדיכאון יגיב לבעיות בנישואים בדיכאון חמור יותר מאשר בן זוג שאין לו היסטוריה כזאת. אחד מקווי האופי שנדמה שמזמינים דיכאון הוא פסימיזם. ניתן לפעמים להבחין בפסימיזם בילד קטן, והנטייה הזאת עשויה להיות גנטית ולהצביע על סיכוי לפיתוח דיכאון בתנאי לחץ. אבל אפילו מישהו שמעולם לא סבל מדיכאון בעבר עלול להתחיל לסבול ממנו אם הנישואים באמת גרועים. נישואים בעייתיים הם סביבה מכאיבה מאוד – התקשורת מתסכלת, אין כמעט יחסי מין, הריבים גורמים ללחץ נפשי בין אם הם מתבטאים ב"טיפול השקט" ובין אם בצעקות, ואין מציאות בודדת יותר מלהיות יחד ללא אינטימיות, בנישואים ללא אהבה. בסביבה רגשית כזאת, דיכאון הוא תוצאה הגיונית למדי עבור כל אחד.
בכל העולם, שיעור הנשים הסובלות מדיכאון כפול מזה של הגברים. אבל כאן, שוב, "עניין הקשר" מרים את ראשו. נשים מושפעות ממערכות היחסים בדרך כלל יותר מגברים, ורואות את עצמן אחראיות לאושרו של הזולת. לכן, אם בן הזוג אינו מאושר (בקשר, או בעבודה) קיים סיכוי גבוה שהאישה תפתח דיכאון. אבל אם היא מדוכאת, קיים סיכוי גבוה שגם הוא ייעשה מדוכא.
נשים וגברים מביעים דיכאון בצורות שונות, מה שרק מסבך את העניין עוד יותר. אצל נשים התסמינים האופייניים לדיכאון כוללים תחושות של עצבנות, עצב, אשמה, ו/או חוסר ערך; אובדן עניין בפעילויות שבעבר היו מהנות, תחושת עייפות וחוסר אנרגיה, קושי בקבלת החלטות ואי יכולת להתרכז, שינה מופרזת או מועטה מדי, אכילה מופרזת או מועטה מדי, ומחשבות תכופות או חוזרות ונשנות על מוות או על התאבדות.
לנשים יש סיכוי גבוה פי ארבעה לנסות להתאבד מאשר גברים (למרות שגברים מצליחים יותר כשהם מנסים).
כשגברים מדוכאים הם נעשים בלתי תקשורתיים במיוחד, מאבדים עניין במין, שותים, משתמשים בסמים, מבלים עם החבר'ה בשתייה או בהימורים עד שעות הלילה המאוחרות, או בוגדים בבת זוגם. מעטים מבינים שגבר שמתחיל עם נשים צעירות ממנו על הבאר הוא למעשה אדם בדיכאון. ישנם גברים שכשהם מדוכאים הם נעשים עוד יותר מקסימים ועליזים, יוצאים לחופשות ארוכות, מבזבזים כסף ונעלמים מהבית.
המדע והמחקר ניסו להתיר את סבך הקשר שבין דיכאון ובין מתח בנישואים, והעלו את הממצאים האלה: נראה שלדיכאון ולמתח בנישואים ישנה השפעה דו-כיוונית זה על זה. כלומר, לא ניתן לדעת מה גורם למה, כי זהו מעגל סגור. לדיכאון של בן הזוג ישנה השפעה ניכרת על הסתגלותו של בן הזוג הלא מדוכא, והבעיות של בן הזוג גורמות לדיכאון בשני בני הזוג. נשים נוטות לסבול מתסמיני דיכאון קלאסיים, ואילו גברים יבטאו אותו יותר בפעולות, כמו שתייה ועבודה רבה מדי. דיכאון ומתח בנישואים קשורים זה בזה וגורמים זה לזה. ככל שיש יותר דיכאון, כך הנישואים פחות מאושרים, וכך הדיכאון מתגבר עוד יותר.
למשל, ג’וזי ואורי הם זוג בתחילת שנות הארבעים שלהם, עם שני ילדים קטנים. הדיכאון משחק תפקיד ראשי בחוסר הסיפוק שלהם בנישואיהם. ראשית, ג’וזי סבלה מדיכאון במשך שנה לאחר לידתו של כל אחד מהילדים. אורי חש כעס רב ובדידות, וגם דיכאון. אבל, כדרכו של גבר להביע את רגשותיו, הוא נעלם מהבית וחזר כל יום מאוחר מאוד, אם בכלל. התירוץ שלו היה שעכשיו, כשיש ילדים באחריותו, עליו לעבוד קשה יותר, והוא שקע בעבודתו ונשאר מנותק מרגשותיו. ג’וזי הגיבה לכל זה בצורה הנשית האופיינית. הדיכאון שלה נעשה כרוני והחמיר מאוד. היא סבלה ממחשבות חוזרות ונשנות על התאבדות, ואמרה שלא עשתה זאת רק בגלל ילדיה.
את פנייתם לטיפול זוגי הניע הרומן של אורי עם המזכירה שלו והאיום שלו לעזוב את הבית. במהלך כמה פגישות לא דיבר איש מהם על דיכאון. הם עסקו רק בתלונותיהם זה כלפי זה. ג’וזי אמרה שהיא ננטשה בדיוק בזמן שבו הייתה זקוקה לאורי ביותר. אורי אמר שמאז שנולדו הילדים היא איבדה כל עניין בו. רק לאחר שכל אחד מבני הזוג נשאל במפורש על תסמיני דיכאון (בפגישות נפרדות, כדי להפחית את הצורך להגיב אל בן הזוג), נהיה ברור שהדיכאון ממלא תפקיד ראשי בחייהם.
ג’וזי סבלה מתסמיני דיכאון ברורים בגיל ההתבגרות. היא הסתגרה בחדרה כשהרגישה שחבריה אינם מקבלים אותה, וניסתה להתאבד כמה פעמים. היא בקושי ישנה או אכלה בתקופות אלה. הוריה, שעסקו בעיקר במריבות ביניהם, לא שמו אליה לב יותר מדי, וגם לא לקחו אותה לטיפול. כשהוריה התגרשו היא הגיבה בדיכאון חמור ובקושי יצאה מהמיטה. היא איבדה כמעט שנה מחייה בשינה, והוריה בקושי הבחינו בכך.
לאורי לא הייתה היסטוריה של דיכאון, אבל העלאת הדיכאון כאפשרות למה שעומד מאחורי שעות העבודה המוגזמות שלו, ובסופו של דבר הרומן, עזרה לו להיעשות מודע לכך שהוא הרגיש שאיבד את ג’וזי לטובת ילדיו והיה למעשה מדוכא מאוד בגלל זה. הוא עדיין אהב אותה אבל לא ידע איך לעזור לה, וחוסר האונים הזה תרם לדיכאון שלו. כגבר הוא הרגיש שמתפקידו לעשות אותה מאושרת, וגאוותו והאגו שלו נפגעו למראה הידרדרותה. הוא האשים את עצמו, אבל הרגיש שאינו יכול לעשות דבר. על פנייה לטיפול אפילו לא חשב. גבר אמיתי פותר את כל הבעיות בעצמו.
הטיפול בזוג הזה התחיל להתקדם רק לאחר ששניהם התחילו ליטול תרופות נוגדות דיכאון בעקבות התייעצות עם פסיכיאטר. תוך חודש הרגישו שניהם "כמו עצמם" שוב, ויכלו להתחיל לעבוד על נישואיהם. כשדיכאון מעורב בבעיות בנישואים, לא הגיוני להתחיל להבין מה קדם למה. הגיוני יותר להשתמש ברפואה המודרנית כדי לטפל בדיכאון, ולאפשר למטפלים הזוגיים לעשות שינוי אמיתי היכולת לזהות את הדיכאון היא הצעד הראשון בטיפול בו.
