תרגום: ורד איל-סלדינגר
נשים חשות בדרך כלל יותר רגשות אשמה בחייהן מאשר גברים. קשר חדש התגלה בין נשים ובין אשמה. על פי תוצאותיו של סקר שנעשה לאחרונה, נשים חשות אשמה בגלל דברים קטנים ביותר – הן לא התקשרו לאמא שלהן, אכלו אוכל לא בריא, או אפילו עם דילגו על שיעור במכון הכושר. הנשים שנסקרו אמרו שגל אשמה מציף אותן לפחות פעם ביום, וכמעט 50 אחוזים חשות אשמה ארבע פעמים ביום. גברים, מצד שני, מגלים רמות נמוכות להפתיע של רגשות אשמה בעקבות אותן פעולות. לכן מאז ומתמיד נשים חיות עם הרבה יותר אשמה מאשר גברים. אם בעלה בגד בה, היא תחוש אשמה על כך שאולי לא נתנה לו די אהבה ומין. היא תכעס עליו, אבל תכעס על עצמה יותר.
החוקרים רצו לבדוק את ההיפותיזה הטוענת שנשים במערב חוות רמות אשמה גבוהות במיוחד ביחס לגברים, ושרמות האשמה המוגברות האלה תואמות רמות רגישות בין-אישית גבוהות. 360 ילדים, מתבגרים ומבוגרים גויסו למחקר וחולקו לקבוצות של נשים וגברים, או בנות ובנים. הפסיכולוגים נתנו לקבוצות סדרת מבחנים פסיכולוגים, על מנת לקבוע מה מעורר רגשות אשמה בקרב המשתתפים, ולהעריך את רמת הרגישות הבין-אישית. רגישות בין-אישית עלולה לנבוע מאשמה. אישה מתקשרת כל שבוע לכל חבריה, לאמה, לחמותה, ולמשפחת בעלה. רגשות אשמה יוצרים ניסיון לדאוג שלזולת יהיה טוב. צוות המחקר גילה שנשים בכל קבוצות הגיל חוו דרך שגרה רגשות אשמה גבוהים יותר במידה ניכרת מאשר גברים, ונשים בגיל 40-50 הן החוות אותם ברמה הגבוהה ביותר. גם ילדות ונערות חוות יותר רגשות אשמה מאשר בנים בגילן.
הקורלציה עם רגישות בין-אישית היתה זהה בכל קבוצות הגיל (רגישות גבוהה בנשים, נמוכה בגברים), אבל בגברים בקבוצת הגיל 25-33 היו התוצאות נמוכות במיוחד. החוקרים ציינו שהתוצאות הנמוכות האלה מעידות על נכות חמורה בתחום הרגישות והאשמה. לא ממש תכונה מושכת, אפשר לומר. אלה השנים שבהן יש הכי הרבה לחץ במשפחה – טיפול בילדים קטנים, פיתוח קריירות, חיזוק חברויות. בשלב הזה נשים מרגישות שכל האחריות מוטלת עליהן, ואילו עבור הגבר חייו חשובים יותר מחייה של אשתו.
אבל יש גם חדשות טובות. ישנן ראיות לכך שרמות הרגישות של גברים בני 40-50 קרובות הרבה יותר לאלה של הנשים. כשהיוהרה הגברית מתחילה להתפוגג בסביבות גיל 40, הנשים עדיין אינן מוכנות לסלוח על האגוצנטריות של בני זוגן. בדיוק כשהגברים מתחילים להבין את עניין הרגישות, נשים בנות 40-50 מתחילות לפתח רמות גבוהות של אשמה "חרדה ותוקפנית". אלה רגשות אשמה שגרתיים מן הסוג הגרוע ביותר, כי שלא כמו אשמה אמפתית, המבטאת צער כלפי אדם שפגענו בו באיזושהי צורה, אשמה חרדה-תוקפנית מבטאת אך ורק אי נחת ותוקפנות עצורות – שניתן לתמצתן בשלוש מילים: חבית חומר נפץ. נשים באמצע החיים חשות פעמים רבות אשמה, כעס וחרדה בעת ובעונה אחת. הן סוחבות תרעומת רבה בעקבות אירועים שהתרחשו בתחילת הנישואים. אבל בגיל 20 ו-30 רגשות האשמה הנשיים שלהן גורמים להם לרוב להתאמץ יותר ובעקביות. באמצע החיים רגשות האשמה שלהן הופכים לזעם, לתחושת קיפוח, לעצב בגלל הזדמנויות שאבדו ולתחושת קורבן. זוהי תערובת של כעס על עצמן על כך שהסכימו לסבול יותר מדי, וכעס על בן זוגן על לילות הבדידות כשהיה עסוק בעבודה ועל כך שלא עזר עם הילדים. נשים מסוגלות להרגיש גם אשמה (לא עשיתי די) וגם כעס בעת ובעונה אחת (הוא לא עשה די). שנים של תחושת אשמה וקיפוח גם יחד מותירות את מקצת הנשים מרירות מאוד באמצע החיים. בדיוק בזמן שהבעל מוכן להשתנות, נמאס להן מרגשות האשמה והן מוכנות ללכת לדרכן. במשך שנים האשימו נשים את עצמן בכישלונותיהן, ואילו גברים מכוונים אצבע מאשימה כלפי גורמים חיצוניים. מסורות משפחתיות, תרבותיות ודתיות מלמדות נשים שלהיות "טובה" הוא הדבר החשוב ביותר. כשאישה מרגישה שאינה מעדיפה את צרכי הזולת על פני צרכיה, היא מיד מרגישה אשמה.
רובנו סבורות שהיעדר תחושת האשמה בגברים היא הסיבה העיקרית לחוסר נאמנות. לא בטוח. על פי מחקר שנעשה לאחרונה בטורונטו, לנשים ולגברים יש רמות משתנות של תחושות אשמה אם הבגידה היא רגשית או גופנית. המדענים "דחקו לפינה" 130 איש ושאלו אותם על רמת האשמה שיחושו בכל מיני מצבים, החל ביחסי מין ללא אהבה ועד אהבה ללא יחסי מין. ללא קשר לעובדה ש"מין ללא אהבה" הוא דבר כה גברי מיסודו, עד שמתחשק להלביש לו מכנסיים ולתקוע אותו בבאר ספורט, גברים אכן חשים יותר נקיפות מצפון אם היו יחסי מין. נשים מעידות שהן חשות הכי אשמות אם הן מוצאות את עצמן בתסבוכת רגשית. כשלאישה יש רומן בשביל יחסי מין, רק לעיתים רחוקות תרגיש רע בגללו. נשים מרגישות שזה מגיע להן, בדיוק כמו שהן מתחילות להרגיש שמגיע להן לטייל לבדן, ללכת לחדר כושר ולקבל מסאז'. באופן כללי סקס פשוט יותר חשוב לגברים מאשר לנשים.
כשנשים מחליטות לבחור במסלול של בגידה, הן חשות, למעשה, שזוהי זכותן. קחו למשל את אורלי, שבמשך עשרים שנה ניסתה להיות האישה המושלמת, משנות העשרים המוקדמות ועד שנות הארבעים שלה. בעלה גיא התעלם מתלונותיה על כך שאינו מקדיש די זמן לבית, לה ולילדים, מבקשותיה שיעזור יותר, שיצאו ליותר טיולים רומנטיים, ושיטפחו יותר את המיניות ביניהם. הוא הגיב בצורה שהחוקרים מבינים היום – הוא לא חש אשמה כיוון שבעיניו העבודה שלו והמשכורת שהוא מביא הביתה הם מעל ומעבר. הוא לא הזדהה עם אורלי וחשב שהיא מפונקת. היא בחרה להישאר בבית עם הילדים עד שכולם עברו את כיתה א'. הוא חשב שיש לה חיים קלים, אבל תמך בכך.
אורלי ראתה את המציאות בצורה שונה לחלוטין. היא ידעה כמה מתיש להיות אמא במשרה מלא. ויותר מכך, היא חשה אשמה ללא הפסקה כי לא היתה סופרוומן שיכולה לעשות את הכול. כמו נשים רבות בשנות ה-20 וה-30 לחייהן, אורלי הרגישה אשמה על כך שלא הצליחה לעשות את הדבר הנכון. כמו נשים רבות היא הרגישה:
רגשות נחיתות: "נשים אחרות מצליחות לעשות את זה, למה אני לא יכולה?"
תחושת פגימות: "אין לי כשרונות, תראו את ההיא, היא פשוט כל כך מוכשרת, אבל אני לא יכולה לעשות כלום."
תחושות של חוסר ערך עצמי וחוסר תקווה: "שום דבר שאני עושה לא באמת משנה, אז בשביל מה לנסות?"
תחושת קדוש מעונה: "כל מה שאני עושה זה לשרת אחרים – בעלי/בן זוגי, הלקוחות שלי, הילדים. לעולם אין לי זמן לעצמי, ואם אני לוקחת לי זמן לעצמי, אני רק מרגישה אשמה בגלל זה."
נשים מציקות לעצמן עד גיל המעבר. ואז הן מתחילות את זמן התשלום. נשים בשנות ה-40 וה-50 שלהן מתחילות להרשות לעצמן הרבה דברים שלא הרשו לעצמן לפני כן. הן יוצאות לטיולים עם חברות כשהצורך בטיפול בילדים פוחת. כשהן בטוחות שהילדים כבר בסדר, הן מתחילות להרשות לעצמן לנהל רומנים ולדאוג לעצמן. מאחורי ההתנהגות הזאת מסתתרת נקמה על שנים של רגשות אשמה ועייפות מהניסיון לשנות את בני זוגן.
מנטאליות ה"זה מגיע לו" מניעה נשים רבות ליהנות מרומנים ולעזוב את הנישואים באמצע החיים. הגברים סוף סוף רואים את הבית כמקום החשוב להם ביותר, ואילו הנשים רק מתחילות לגלות את עצמן. אורלי, לדוגמה, התחילה לעבוד בפרסום, ולאחר זמן לא רב התחילה להשתכר יותר מבעלה. שנות ההאשמה העצמית הארוכות התהפכו. היא חשה אשמה רק כי התעלמה מצרכיה היא במשך זמן רב כל כך, והאשימה בכך את עצמה ואותו. עכשיו, באמצע החיים, היא שמה את צרכיה במרכז בנקמנות. הנישואים לא יכלו לשאת את נטל הזעם והאכזבה שלה, בשילוב הצורך שלה לחפש את מספר 1. בני הזוג התגרשו בדיוק בשלב שבו היה להם די ביטחון כלכלי כדי ליהנות באמת מהחיים.
אם ברצוננו לשנות את הנטיה הזאת, עלינו לגדל את בנותינו כך שלא ירגישו כל כך אחראיות על אחרים, וכתוצאה מכך עסוקות כל כך ברגשות אשמה. תחושת אשמה חשובה לשמירה על הסדר הטוב בין בני אדם, על התנהגות מתחשבת בזולת ולא רק למען עצמנו. אבל עשורים של רגשות אשמה הופכים לבומרנג לאחר שנמאס לנשים להשוות את עצמן לאחרים, והן מתחילות לדאוג לעצמן יותר מלאחרים. באותה מידה שהיו במצב לא מאוזן כשנתנו יותר מדי, הן עלולות להתנדנד לכיוון ההפוך ולפגוע במי שאוהב אותן. כשאישה רוצה להשתחרר מנישואיה, יש להאשים את כל שנות האשמה המוסתרות. נשים לעולם לא ימצאו איזון בריא על ידי התנדנדות בין קיצוניות אחת לשניה. המטרה העיקרית, עבור נשים וגברים כאחד, צריכה להיות מציאת האיזון הבריא בין דאגה לזולת ובין דאגה לעצמנו.
