פרידה מבוקרת

את רעיון הפרידה המבוקרת העלתה לראשונה בשנת 1998 מטפלת בזוגות ששמה לי ראפל (Lee Raffel), מאוניברסיטת ויסקונסין בארה"ב, בספרה "Should I Stay or Should I Go?" ("להישאר או לעזוב?") היא הייתה מוטרדת מאוד, כי מטופלים רבים שלה נפרדו והתגרשו בצורה אימפולסיבית מתוך להט המריבות.

​

פרידות שמעוגנות בחוק קיימות כבר זמן רב, אבל הן משמשות הקדמה לגירושים, ולכן מעורבים בהן עורכי דין ובתי משפט. הדבר המיוחד בפרידה מבוקרת (הידועה גם כפרידה ניסיונית) הוא שהזוג והמטפל מתכננים אותן כפסק זמן טיפולי. מתחילתה זכתה התנועה לפרידה מבוקרת לתמיכה נרחבת של מטפלים שקראו על המחקרים הללו. שום טכניקה אחרת בטיפול זוגי לא נחקרה בצורה כה מעמיקה, ורוב החוקרים מסכימים שיותר ממחצית הזוגות שמנסים פרידה מבוקרת כחלק מטיפול חוזרים זה לזה בסופו של דבר, והם מאושרים הרבה יותר אחר כך.

​

בתהליך הפרידה המבוקרת, נוצרת התחיבות בין בני הזוג הנוגעת לדרך התנהלותם בתקופת הפרידה. גם הגבר וגם האישה מתחייבים שלא לפנות לייעוץ משפטי או לפתוח תיק גירושין בתקופת הפרידה. כמו כן הם מסכימים שלא לדבר על בעיותיהם עם אחרים, כדי למנוע רכילות שעלולה לגרום להתלקחות.

 

שנים עשר תחומים נוספים, כגון טיפול בילדים, כספים, מין, מתוארים בבירור ומונחים על השולחן. במקצת התחומים, כמו למשל תחום המגע האישי בין בני הזוג, החוזה מפורט עד כדי כך שהוא קובע לא רק את העובדה שבני הזוג ייפגשו לדייטים זה עם זה, אלא מגדיר גם באיזה יום בשבוע ומי ייזום את הפגישה.
השימוש בטכניקה נמשך בדרך כלל זמן מוגדר, לרוב ששה חודשים, וברור מי עוזב את הבית ואיך מתמודדים עם הוצאות משותפות.